הלב ממש כואב
אני מתבגרת והלב צובר המון חוויות, לפעמים מרגיש שאולי ללב כבר אין את המקום והיכולת הנדרשים להחזיק את כל הרגשות האלה.
בעקרון, הלב שלי חזק, יש לי סיבולת טובה, אפילו טובה מאוד. אני יודעת, תמיד ידעתי "ללכת מרתונים", ידעתי שאני מתחילה בנקודה מסוימת ולא משנה מה בא בדרכי, יש לי את הכוח והסיבולת להתמודד עם זה!
היום, אחרי כמה שנים מורכבות, הסיבולת שלי ירדה מעט, הלב שלי מרגיש שהוא מתעייף, אולי המרחקים של המרתון שחשבתי שאני מסוגלת להם, לפעמים מרגישים גדולים עליי. אני יודעת שהלב שלי מתרכך עם השנים, מתרכך טוב, מאפשר, מתחבר, אוהב, פתוח. הגיל שלי לא משקף את מי שאני באמת, אני חושבת שהחוויות שחוויתי יותר מתאימות למישהי בת 90, אבל אני חוויתי הכול עד גיל 42, אני חושבת שזה בגלל שהתחלתי לחוות בגיל מאוד צעיר, צעיר מידי לטעמי.
חוויתי המון פרידות בחיי
ככה פתאום, יום אחד
פרידות
כל פרידה משאירה סימן על הלב. כל פרידה עושה חריץ קטן, בהתחלה זה גורם ללב לדמם, אחר כך, איכשהו הדם מפסיק. אחר כך, לפעמים, מספיק מכה קטנה והלב חוזר לדמם את החתך שוב. לפעמים, המכה משמעותית ואז בבת אחת הלב חוזר לדמם כמה חתכים, גם כאלה שחשבתי שמזמן נרפאו.
מתוך חרדה עמוקה, כל יום הכנתי את עצמי בדרך כזאת או אחרת, במודע או לא במודע, שיהיה רגע של פרידה, רגע שלא יהיה לי עליו שליטה, רגע כזה שאשב על ברכיי ואתפלל שיהיה לי איך לעזור ושלא תלכי.
היה בוקר, התעוררתי מאוחר כי הלכתי לישון מאוחר, התעוררתי ב8 וחצי בבוקר, ראיתי אותך שוכבת במקום הקבוע שלך, ישנה, התבוננתי ואמרתי לעצמי, "מוזר, זו כבר לא שעה לישון" התבוננתי על הבטן, חיפשתי את הנשימות, הן לא היו, רצתי, קפצתי מעל הגדר, הגעתי עד אלייך, כבר לא היית, הלכת בלי לתת סימן, הלכת לישון ולא התעוררת.
לילה קודם, הלכתי לישון מאוחר מהרגיל, אחת וחצי בלילה באתי לנעול את הגדרה ואמרתי "לילה טוב ילדים אהובים", כפי שאני נוהגת לעשות כל לילה לפני השינה. היא עמדה צמוד לגדר, התבוננה עליי והביטה לי ישר לעיניים, התבוננתי בה חזרה, ישר לעיניים, שמעתי אותה אומרת לי "אני אוהבת אותך", אמרתי לה בקול רם "אני כל כך אוהבת אותך ילדה אהובה שלי, אבל אין יותר ממתקים הלילה", היא הורידה את הראש ואני הלכתי לכבות אורות.
בבוקר היא איננה
ישבתי על ברכיי, שמתי את הראש עליה ובכיתי, בכיתי, בכיתי, בכיתי, הרגשתי שאין מספיק בכי בעולם לבכות את הבכי שלי. הלב כולו דימם, זה לא היה חתך, פשוט הלב כולו דימם ברגע.
היא הייתה הילדה שלי, היא הייתה אחותי, היא הייתה אמא שלי, היא הייתה החברה הכי טובה שלי, לעיתים בחיי היא הייתה כל מה שהיה לי.
אהובה שלי כך גם קראתי לה mon-amour היה שמה, אהובה שלי, הלכת בדיוק כשהכל הרגיש סוף סוף נכון, הלכת בדיוק כשהצלחנו לתת מענה לכל אחת מהפנטזיות המשותפות שהיו לנו. גרנו יחד כולנו במשק, ראינו אחת את השנייה כל הזמן, דרך החלון של החדר שינה, דרך החלון של המטבח (כשהייתי בחלון הזה תמיד ידעת לקרוא לי שבא לך משהו מתוק וטעים, תפוח, גזר, ביסקוויט פתיבר) דרך החלון של הסלון והכי חשוב, כל רגע פנוי בבית גם ככה הייתי איתך בחוץ.
22 שנים שנשאת אותי, הלכת לצידי, ואני נשאתי אותך והלכתי לצידך. 22 שנים שכל שנה הייתה חיים שלמים ועדיין לא מספיק שנים. היית חלק ממחצית מחיי, החצי הטוב של חיי היה הרבה בזכותך. בשנים האחרונות הצטרפה אלינו ענבל, או כפי שבחרת לכנות אותה "אמא צ'ופרים", לא משנה מאיפה היא הגיעה, באיזה שעה היא הגיעה, היית צוהלת לה, ידעת שלא משנה מה היא עושה היא תעצור הכול להביא לך צ'ופרים, ככה היא הרוויחה את הכינוי שלך ביושר. הכי אהבת שהיא הייתה מנשקת לך את העיניים, היית מורידה את הראש בעדינות, חצי עוצמת את העיניים, גם כדי להרגיש את הנשיקה וגם כדי לראות אותה במקביל. כמה אהבתן.
תמיד אמרתי שכתבו את השיר של פרנק סינטרה עלייך " I did it my way", גם כשהלכת עשית את זה בדרכך. ענבל ואני דיברנו ואמרנו שכל דרך אחרת מלבד הדרך שבחרת ללכת בה לא הייתה עובדת, היינו רואות לך, לא הייתי משחררת אותך, הייתי מוצאת דרך לרפא, הייתי מוצאת דרך להילחם עלייך ומעמידה אותך חזרה על הרגליים. לא הייתה לך ברירה, כדי ללכת היית חייבת לעשות את זה בלי רמזים, היית חייבת לעשות את זה בבת אחת, אחרת הייתי רואה. האמת שלא ראיתי כלום, לא היה רמז ולא סימן, כל היום התנהגת כהרגלך, אנרגטית ושמחה עם תיאבון עצום, כמו שמתאים לסוסה, עד הרגע האחרון היית בבועת האהבה שלך, חילקת אינסוף אהבה.
אחרי שבכיתי ובכיתי הגיע הרגע שחייבים לשחרר את הנשמה, תמיד דיברנו על זה את ואני, שכשיגיע הרגע אהיה מספיק אמיצה לשחרר, אהיה מספיק חזקה לתת לך את השחרור שמגיע לך. הייתי אמיצה. ישבתי על ברכיי, הנחתי את ידיי עלייך, להמשיך להרגיש אותך, נשמתי עמוק והדמעות פשוט זלגו להן, הרגשתי את החתך העמוק שפער את בית החזה שלי, הרגשתי איך חלק גדול מתוכי פשוט נתלש, ממעמקי הבטן שלי, ושחררתי את הנשמה שלך, איחלתי לך להמשיך את דרכך, איחלתי לך ללכת בשלום, שום דבר ואף אחד, בטוח שלא אני, עוצרים אותך מלהמשיך הלאה. התבוננו בשמיים והופיעו בשמיים פתאום 6 ציפורי טרף שדאו בשמים (נראים כמו עיטים) חגו מעלינו, ממש כמו בסרט פנטזיה. כשהרפיתי ושחררתי אותך לדרכך הם עפו, זה היה רגע בלתי יאומן, אבל מאוד יאומן לאור הנשמה שהיית, אחת הנשמות הגדולות שהכרתי, סוסה עם נשמה אינדיאנית עתיקה.
ענבל רצתה לתעד כל רגע, רצתה שיהיה לנו את כל הזיכרונות האפשריים של כל שניה שהיית איתנו עד שקברנו איתך. למזלי ענבל תיעדה הכול, ככה יש לי אפשרות לחלוק את הסיפור שלנו.
ישבנו, התבוננו במצלמות אבטחה, רצינו לראות מה היה, מה קרה, לוודא שלא סבלת אפילו לרגע.
אחת וחצי בלילה נפרדנו, כיביתי אורות, המשכת לעמוד באותו המקום, המשכת לאכול, ב1:45 את מרימה את הראש מהצלחת, את עומדת לרגע במקום, קצת בוהה, ואז הולכת בצורה נמרצת למקום שאת תמיד ישנה בו בלילה, את נשכבת במקום, ואז את מתרוממת מעט מהשכיבה ואז חוזרת לשכב, 2 רעידות ואת אינך. 1:55 עזבת את עולמנו. דאגת להיפרד ממני ולהגיד לי שאת אוהבת אותי מבלי שידעתי שאת נפרדת ממני לתמיד.
ראינו במצלמות שכל הלילה האחים האהובים שלך, שאהבת כל כך ואהבו אותך באו כל אחד בתורו להיפרד ממך, לעשות סיבוב סביבך, לרחרח אותך, לגעת בך, ולבסוף הם נאספו במעגל כולם יחד סביבך ופשוט ישנו סביבך. כשאני באתי לבכות עלייך, כל פעם אחד אחר בא וביקש שאציל אותך, סופי התיש נגח בך והסתכל לי בעיניים, ביקש שאעיר אותך, פטל הפוני באה ומשכה את האוזן שלך, ביקשה שאעיר אותך, אסתר באה ונעמדה עלייך, ביקשה שאקים אותך, ים הסוסה באה ונעמדה מעלינו, הרגיש שהיא כבר לא מבקשת, היא מבינה. אמרתי להם שאני מצטערת אבל שאין לי איך לעזור, אין לי איך לשנות את המצב.
הלב דימם ודימם ודימם, היום הוא מטפטף, כל יום קצת, טפטוף קטן כשאת לא באה לאכול עם האחים והאחיות שלך, טפטוף קטן שאמא צ'ופרים (ענבל) עושה חלוקת צ'ופרי לילה לפני השינה, טפטוף, כשאני זקוקה לאוזן קשבת ולשתף על מה שעובר על הלב שלי, טפטוף שאין מי שיבקש ממני מקלחות ארוכות כל רגע אפשרי ביום, ועוד מיני טפטופים קטנים, לדימום הזה ייקח זמן להפסיק, החיבור היה כל כך עמוק וכל כך ממושך שזה ייקח זמן. אני מטפטפת מהלב ודמעות יוצאות.
האחים שלך מתגעגעים אליך מאוד, היה להם קשה, בהתחלה לא רצו לאכול, עמדנו איתם ועזרנו להם לאט לאט להיפרד ולהמשיך. עד היום יש את הרגעים שהם עומדים איפה ששכבת ונחים שם לרגע, פטל ישנה במקום שלך כל לילה מאז שהלכת, בוהים קצת באוויר, מתגעגעים, ויחד איתם גם אני.
חלפו שלושה חודשים מאז שאת אינך, כל יום שאת אינך מורגש על הלב
מתגעגעת אליך
מתגעגעות אלייך
מקווה שהעדר שלך נע איתך במרחבים הירוקים האינסופיים